סטודנטית לתקשורת

בשעות הצהריים המאוחרות ישבנו בבית והשתעממנו, קיבינימאט חשבתי לעצמי, אני גרה בתל אביב, וכל מה שאני וחברות שלי עושות זה לשבת ולטחון ערוץ הבידור, או לצחוק מהמנחים בערוץ הקניות, שזה תמיד משעשע, אני ממש אוהבת כאשר הם מוכרים משהו ממש מטופש, לפעמים אפילו מתפלאת על איך הם מצליחים לדבר כל כך הרבה שטויות.
מלי, אדווה, אני מתשגעת
מה קרה מותק הן שאלו אותי, אני לא מספיקה עם הקצב של העיר הזאת, אני מרגישה כאילו מישהו הכניס אותי לבלנדר ורק מעלה את המהירות כל הזמן, אני חייבת למצוא לעצמי כמה רגעי נחת, אני חייבת שנעשה משהו מרגיע, כל דבר שיגרום לי לחזור הביתה וליפול לישון עם חיוך ענקי על הפנים שלי.
ואני לא רוצה שזה יהיה שופינג, גם ככה אין לי כבר מקום בארון, וחצי מהמדפים מלאים בבגדים שעדיין לא לבשתי.
אז משם אנחנו נתחיל.
כאשר שלוש בנות נופלות על ארון בגדים כמו שלי, רק טוב יכול לצאת מזה, הוצאנו את כל הבגדים שהיו עליהם עדיין תוויות מחיר מהארון, פיזרנו הכל על המיטה, שלוש שעות של מדידות, צחוקים ובקבוק יין לבן.
לבסוף כל אחת התלבשה במשהו מהארון שלי, ויצאנו החוצה, הבריזה מהים הביאה איתה ריח מלוח ומרענן כאחד, אני בכלל אוהבת את הים, אני יכולה לשבת שעות ולבהות בגלים מתנפצים על שוברי הגלים והסלעים.
נכנסנו לבית קפה שצפה על הים, לקחתי לגימה מכוס הקפה הגדולה שלי וחשבתי, איזה בעסה שאין לי סניף של ארומה שצופה לים, אני מתה על הקפה שלהם, בכללי אני חושבת שקפה ארומה זה אחד הדברים היותר גאוניים שנוצרו, נזכרתי איך היתי הולכת בחורף לסניף מתחת לבית שלי, יושבת שם על אחת הספות, קוראת את מלאכים ושדים של דן בראון, אני מתה על הכתיבה שלו, לוגמת לי מהקפה החם שלהם, עם כף גדולה של קצפת בפנים, אחד המוכרים כבר ידע איך אני אוהבת את הקפה שלי, שזה בכלל כיף, להכנס למקום שמרגיש לך כמו בית, באווירה נעימה ורגועה, לשבת בנחת, בלי שיפריעו לך, לקרוא ספר, לגלוש באינטרנט מהמחשב הנייד, או סתם להסתכל על העוברים והשבים ברחוב, סוג של יופי אורבאני שכזה, משהו שממלא את הנפש ברוגע ונחת.
לקחתי עוד לגימה מהקפה, הדלקתי סיגריה, מרלבורו לייט, מקלות סרטן חשבתי לעצמי.
המלצרית ניגשה אלי וביקשה שאני אכבה את הסיגריה שלי :"אני מתנצלת אבל אסור לעשן פה, אנחנו בית קפה ללא עישון", איך אפשר לשתות קפה ולא לעשן סיגריה?
זה כמו לשתות בירה ולא לעשן סיגריה, מה גם שניקוטין מרגיע אותי, בטח רק פסיכולוגי אבל עדיין אני רואה בזה משהו מעסיק שגם הוא מכניס אותי לאיזה רגע של התאחדות עצמית, אותו שקט פנימי שאני חופרת עליו ב 400 מילה האחרונים, ים, קפה, רצוי של ארומה עם כף ענקית של קצף בפנים, יאמי יאמי יש לי אהבה בטאמי ומקל סרטן.
האם זאת הנחת שלי? האם זה המקום שבו אני מוצאת את עצמי בעיר הגדולה, בתוך המטרופולין המטורף הזה שלא נח לרגע, השקט והרוגע הפנימיים שלי הם בעצם כמה דברים כל כך פשוטים, בטח שהחברות שלי הן לא פחות חשובות, אבל הן כמו קישוט לדעתי, הדובדבן הזה מעלה הקצפת, ולא הפעם לא הקצפת שיש לי בכוס קפה ארומה שלי, אלה הקצפת המתוקה מעלה הקינוח.
נחת, אושר, רוגע, שקט ושלווה פנימיים, מה עוד מישהיא בגילה צריכה?
אתם בטח אומרים גבר, אבל גם לזה יגיע היום, מי יודע אולי איזה מישהו חמוד יקרא את מה שאני כותבת וירצה לחלוק את רגעי הנחת והרוגע של תל אביב ביחד איתי, לשבת על החוף ופשוט לא לעשות כלום.
"הלו", מה?
מה את חולמת בהקיץ תגידי?
רצית שנעזור לך להרגע מהעיר הזאת נכון? , כן זאת דיי היתה המטרה שלי.
נו, ואת מרגישה יותר רגועה עכשיו? למען האמת עדיין לא…
אוקיי אז מה את צריכה בשביל האושר הפנימי הקטן הזה שלך?
אתן תצחקו
דברי, אנחנו חברות שלך, אם יש משהו שאנחנו יודעות לעשות זה להקשיב לך ולהבין אותך
אני רוצה קפה
עוד? כרגע שתית ספל ענק של הפוך, לא זה לא קפה כזה, אני רוצה כוס של קפה ארומה, בסניף מתחת לבית
אז למה סחבת אותנו לים? כי ים זה גם משהו שמרגיע אותי, אבל אני רוצה את הכוס קפה הלבנה שלי, עם השוקולד בצד, ואיזה כמה עוגיות על צלוחית, עם החלונות השקופים, לשבת לראות את העיר הזאת נושמת, לראות  את העיר המדהימה הזאת חייה, אני לא צריכה נחת, אני לא צריכה מנוחה, אני צריכה קפה של ארומה, מקל סרטן, ואותכן איתי
אנחנו שמחות שאנחנו גורמות לך להרגיש יותר טוב מותק, אחרי הכל בשביל מה יש חברות.
ועכשיו יאללה בואו לארומה, אני רוצה המון קצפת בקפה שלי